גמרא
פירוש
וּלְאִמּוֹ לִגְזֵירָה שָׁוָה לְכִדְרַבִּי דְּתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר גַּבֵּי נָזִיר בְּמוֹתָם אֵינוֹ מִיטַּמֵּא אאֲבָל מִיטַּמֵּא הוּא לְנִגְעָם וּלְזִיבָתָם וְאֵין לִי אֶלָּא בְּנָזִיר בְּכֹהֵן גָּדוֹל מִנַּיִן.
אָמַרְתָּ לֹא יֵאָמֵר אִמּוֹ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
״ולאמו״ — בא לצורך לימוד גזירה שוה, לכ מו ששנה רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: נאמר גבי [אצל] נזיר ״לא יטמא להם במותם״ (במדבר ו, ז), לומר: דווקא במותם של קרוביו אינו מיטמא להם, אבל מיטמא הוא לנגעם (אם נצטרעו) ולזיבתם. ואין לי הלכה זו אלא בנזיר, שדבר זה מפורש בו, בכהן גדול מנין? אמרת: לא יאמר ״אמו״ בכהן גדול, שאין תלמוד לומר, שאין הכתוב הזה מלמדנו דבר, ומובן שכך הדין שהרי קל וחומר הוא: ומה אם במקום שכהן הדיוט מיטמא לאחיו מאביו — אין כהן גדול מיטמא אפילו לאביו, מקום שאין כהן הדיוט מיטמא אפילו לאחיו מאמו שאינו נחשב קרוב לענין היתר טומאה — אינו דין שאין כהן גדול מיטמא לאמו עצמה? אם זכיתה מהדין, כלומר, אם אכן הצלחת להוכיח את הדברים האלה לפי קל וחומר זה — אם כן מה תלמוד לומר ״אמו״ בכהן גדול? הרי זה מופנה (מיותר) להקיש ולדון הימנו גזירה שוה: נאמר ״אמו״ בנזיר (במדבר ו, ז) ונאמר ״אמו״ בכהן גדול (ויקרא כא, יא), מה ״אמו״ האמור בנזיר הכוונה היא — שבמותם אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם שהרי אין הנזיר מוזהר כלל על טומאה זו — אף ״אמו״ האמור בכהן גדול ללמד: במותם אינו מיטמא, אבל מיטמא לנגעם ולזיבתם. א ומבררים עוד: אשכחן [מצאנו] איפוא את מקורו של הדין בכהן גדול שמיטמא למת מצוה. נזיר מנלן [מניין לנו] שמיטמא למת מצוה? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בנזיר ״כל ימי הזירו לה׳ על נפש מת לא יבא״ (במדבר ו, ו), שומע אני איסור לגבי כל הנפשות, ואפילו נפש בהמה במשמע, שהרי אף היא קרויה נפש, כענין שנאמר ״ומכה נפש בהמה״ (ויקרא כד, יח) — תלמוד לומר: ״על נפש מת לא יבא״ — בנפש אדם הכתוב מדבר. ר׳ ישמעאל אומר: אינו צריך ללימוד זה, הרי הוא אומר ״לא יבא״ ללמד כי דווקא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר, כלומר באלה שבמותם מטמאים טומאת אוהל, שאם בא למקום שבו מצוי מת זה בתוכו — נטמא. ואילו בהמה מתה אינה מטמאה אלא במגע ובמשא. ומעתה, שנאסר על הנזיר להיטמא לכל אדם, בין קרובים ובין רחוקים, מה שנוסף מיד אחר כך ״לאביו ולאמו לא יטמא״ (ויקרא כא, יא) בא להשמיענו דין נוסף: להם אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה. ויש מקום לשאול: ולכאורה עד שלא יאמר הכתוב בדרך זו, יש לי בדין, אפשר היה ללמוד זאת מעצמנו בדרך קל וחומר: ומה כהן גדול שקדושתו קדושת עולם — מיטמא למת מצוה, נזיר שאין קדושתו קדושת עולם, אינו דין שמיטמא למת מצוה? ויש לדחות: לא, אם אמרת בכהן גדול — שכן אינו מביא קרבן על טומאתו (אם נטמא), תאמר בנזיר שמביא קרבן על טומאתו. הואיל ומביא קרבן על טומאתו שמא לא יטמא למת מצוה? על כן תלמוד לומר: ״לאביו ולאמו לא יטמא״ — אבל מיטמא הוא למת מצוה. או שמא תלמד מכאן באופן אחר: אינו מיטמא לאביו ולאמו — אבל יטמא לשאר מתים! ויש לדחות: אמרת קל וחומר הוא: ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובין — אינו מיטמא לשאר מתים שאינם קרוביו (ראה ויקרא כא, א-ב), נזיר שאינו מיטמא לקרובין אינו דין שלא יטמא לשאר מתים?מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush